שירים אלו נכתבו על ידי איילת
הם לא היו יוצאים לאור אילולא נירה, שביקשה ודחפה את הנושא
נירה קורן האמא של איילת

שירים מהמגירה

thanks

תודה שנרשמת

בא לי להניח רגע "אגוגואים" שחוקים והצלפות הדדיות,

לנטוע שתילי הקשבה עדינה לתחושת הגוף,

לטפח נוכחות אוהבת איתה,

להתבונן (בעיניים טובות),

לזהות את הצורך שלי.

 להכיר בו, לאפשר תנועה, של צמיחה בריאה.

 

(ואז, עם קרקע יציבה, להבין ולענות לצורך שלו,

הצורך שמתחת למילים ומתחת להתנהגות,

זה שנולד מתחושה בגוף)

במהרה אצור קשר

כמו

 

כְּמוֹ

לְהַכְנִיס אֶת הַיָּד לְכִיס הַמְּעִיל

מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה

וְלִמְצֹא בו סרט חורפי

שפתון אדום, גומייה סגלגלה,

שהתירה לחופשי, שער אסוף

על כתפיים מתרגשות. 

למשש פירורי רגעים

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ,

מחכִּים לְהִמָּצֵא .

כָּךְ, לְהַבִּיט בעיניים

שֶׁל מִי שֶׁאָהַבְתְּ,

לִמְצֹא אֶת עַצְמֵךְ

בָּרֶגַע,

כָּל עוֹנָה

מֵחָדָשׁ

 

הוה מתמשך

 

אַחֲרֵי שֶׁלָּמַדְתִּי חֹפֶשׁ לְחַבֵּק

לָמַדְתִּי חֹפֶשׁ לְהִתְרַחֵק

וְכָךְ

חֹפֶשׁ בְּחָפְשׁוֹ

שִׁחְרַרְתִּי הִתְמַלֵּאתִי.

כְּשֶׁבָּא הַוּוִירוּס

הִפְנִינוּ מַרְפְּקִים

לְיתר בִּטָּחוֹן

אָז יָכֹלְתִּי לְגַלּוֹת

בְּיָדַייִם שְׁלוּבוֹת

חִבּוּקִים רְשׁוּמִים בִּי

בְּעֵת בִּלְתִּי מָחִיק.

 

 

בוקר טוב בים

דיבור על סערה

 

פּוֹקַחַת אֶת עֵינֵי הַלֵּב

לִרְאוֹת אֶת הָאַהֲבָה בַּחֲדָרִים,

זוֹרֶמֶת

בִּכְלִי הַדָּם,

בִּפְעִימוֹת קְצוּבוֹת.

כִּוּוּץ,

הַעֲבָרַת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף

וְהַנְּשָׁמָה.

הַרְפָּיָה, שִׁחְרוּר,

הִתְמַלְּאוּת

וְהוֹדָיָה.

הַלָּשׁוֹן אוֹסֶפֶת

פֵּרוּרֵי מִלִּים כְּמוֹ אשֶׁר לְמָשָׁל,

אוֹ הִתְמַסְּרוּת מוּגֶנֶת,

שֶׁנּוֹתְרוּ בְּזָווִית הַשְּׂפָתַייִם

וְנוֹשְׂאוֹת זִיכָּרוֹן טַעַם מָתוֹק

שֶׁל בֹּקֶר טוֹב.

 

בוקר טוב

בוקר טוב

פּוֹקַחַת אֶת עֵינֵי הַלֵּב

לִרְאוֹת אֶת הָאַהֲבָה בַּחֲדָרִים,

זוֹרֶמֶת

בִּכְלִי הַדָּם,

בִּפְעִימוֹת קְצוּבוֹת.

כִּוּוּץ,

הַעֲבָרַת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף

וְהַנְּשָׁמָה.

הַרְפָּיָה, שִׁחְרוּר,

הִתְמַלְּאוּת

וְהוֹדָיָה.

הַלָּשׁוֹן אוֹסֶפֶת

פֵּרוּרֵי מִלִּים כְּמוֹ אשֶׁר לְמָשָׁל,

אוֹ הִתְמַסְּרוּת מוּגֶנֶת,

שֶׁנּוֹתְרוּ בְּזָווִית הַשְּׂפָתַייִם

וְנוֹשְׂאוֹת זִיכָּרוֹן טַעַם מָתוֹק

שֶׁל בֹּקֶר טוֹב.

את

 

אַתְּ

מְבַקֶּשֶׁת לְךָ מִישֶׁהוּ לֶאֱהֹב.

מִישֶׁהוּ, שֶׁיֹּאהַב אוֹתְךָ בְּסַבְלָנוּת.

אַתְּ יְכוֹלָה לְהַתְחִיל לִמְצֹא,

בְּעַצְמְךָ

בְּסַקְרָנוּת, בְּסוֹבְלָנוּת

בְּאַהֲבָה

עֵת

תּוּכְלִי לְגַלּוֹת עָלַיִךְ

אֶת

שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת

אוּלַי, לְמָשָׁל

אוֹתְךָ

 

איילת שוורץ קורן

שבועות

רגע של פרידה

 

זה מרגיש כמו זכוכית שקופה

מבודדת, בלתי חדירה,

בלתי עבירה,

מפרידה

ביננו

ובין

מה שהיית אתה.

איך לתקשר? כבר אין הבנה

אולי יש, אבל אין ידיעה.

נראה שאתה שומע

ואולי האותות עוברים,

אני לא מצליחה לשמוע סימנים.

עיניים עצומות,

המערכת חיות

ואתה כבר

חי

במחוזות אחרים.

 

 

אבא

 

אבא 

אל תסתכל עלי

מלמעלה,

היישר מבטך

חפש את עיניי

מביטות אליך.

שמור עליי,

(כמו שרציתי חיים שלמים)

שארגיש בנוכחות האדמה בי,

שיעברו אותי כמוך

השורשים

חובקים,

ושאהיה מחוזקת וזקופה

כמו אבן הבזלת,

חרוטה זיכרונות

התפרצות געשית בעמק,

מונחת מלטפת

על קברך

 

 

 

תמונות שחור לבן

 

תמונות שחור לבן שחור

 

נערמות נערמות

ערמות המלח

במפעל

ליד הבית בו גדלה אימי

בעתלית. עיניה כחולות

מזיכרון של הים, מלוחות,

גלים של דמעה ורוח

שומרת סודות שכוחים

כמו כלי הנשק בסליק שבחצר,

צלילות דעתה

מוצפנת מורס,

תקשורת קוד בינרי דולקת  דולקת. כבויה .

דולקת. כבויה. דולקת.

כבויה

שיער זהוב שמש על החוף,

שוזרת פרחים, בין כתליי המבצר

החשוף.

אניית מעפילים שולחת

סירות גומי מלאות אידאולוגיה

אל חוף מנומנם,

שתי כלניות נוקשות בחלון,

שיר שיכורים, אדום מיין.

תמונות שתי ילדות בבית,

שחורה לצד לבנה

חבוקות בטוחות מתחת למיטה

אמם מתקתקת הודעות על הגג,

ואבא הפנה ספינתו

ללב הים.

אימי על מיטתה, זיכרון שחור

כשערות אחותה שאיננה, חובק אותה לרגע,

מכאיב. מכאיב. מנחם.

מנחם. מכאיב.

גם אבי איננו.

אגרטל פרחים כמל במטבח

כבר לא מרשים לטייל למבצר.

אני מתקתקת הודעה

שלח לי סירת הצלה

אני מתפרקת.

 

 

אדם

אדם יש לו נפש

ויש לו גוף, להיות אסוף

להתבונן

בתוכו

לראות את יופיו

להסכים לו

להביט בעיניים אוהבות,

נסים ונפלאות

להשכין שלווה בארמונות

בחכמתו,

לגעת

בכל רגע ביד פשוטה,

לדעת 

גבולות הם דבר נחוץ וטוב

הגבול גדל וגדל

כשמדובר בלאהוב

אותך. ככה גם לב.

מקבל חיבוק נותן חיבוק מקבל

אדם

 

אני

הפרד ומחול

 

הפרד ומחול

על מה שהיית יכול

הנח להשוואה,

ראה את ערכך.

עטוף ברכות את ליבך,

כמו אתרוג שמור בסוכה,

שישאר תמים וכשר,

מושלם

בחספוס לא אחיד, מיוחד ויחיד,

שטעם לו וריח.

הפרד בעדינות

את לובן מחשבתך

מצהוב הקנאה

אסוף פתיתים מתוקים של זיכרונות,

לקצף יציב

של תודעה חיובית,

ערבב אהוב,

על פי מתכון נשמתך

בחום התבוננות של 180 מעלות

המתן

הנה ניחוח נפלא כבר חובק את חושיך,

ממלא ראיותיך,

פתח הדלת,

הגש את חלומך

משחקי ילדות

 

חַרְצָן אֶגו שֶׁלִּי

מֻנָּח מוּל שֶׁלְּךָ,

מְשַׂחֲקִים אֶגוגואים.

בֹּא נַטְמִין אוֹתָם בַּאֲדָמָה

אֲנִי אוֹמֶרֶת,

שֶׁהֵם כְּבָר קְצָת שחוקים

מהצלפה זֶה בְּזֶה,

וּבְכָל מִקְרֶה,

תַּפְקִיד הַזֶּרַע המשכיות.

הַפְּרִי שָׁמַר עָלָיו קרוב לליבו,

כְּדֵי לְהַצְמִיחַ

וְלֹא כְּדֵי לִפְגֹעַ.

מַשֶּׁהוּ טוֹב יִצְמַח לָנוּ.

נָכוֹן,

אַתָּה אוֹמֵר,

נַשְׁקֶה וּנְטַפַּח

וְתִצְמַח לָנוּ תְּקווה.

נֶאֱהָב הַיּוֹם

וְאֶת הַשְּׁאָר נַנִּיחַ לָאֲדָמָה

 

גלויה

 

אישה אחת שבי, אומרת קומי

מלאי גופך שמחה

היי סומכת על מסעת נפשך,

על משאת עברך שתניח,

שתניע

יד מלטפת על ראש כאבייך

אוספת

האכילי אותך לאט בסבלנות בכפית

בשפע מזון מלכות מזין

מחזק, עד שתשבעי

עד שתישבעי שתדאגי לעצמך

ואל תפחדי להתגלות

קצת כמו בגד הפוך מהחוץ אל הפנים

וכל התפרים והאמת באותיות קטנות מוצגים כלפי חוץ

גלויים

בגדים מבינים בגוף

הם יודעים להחזיק את החלק הנעים קרוב אליהם

ומה שבחוץ הוא מה שבחוץ

וזה כבר לא שייך אליהם

זה כבר של גוף ובגד אחר

 

בוקר טוב בים

אישה

 

בְּרֵאשִׁית בראה

בְּרֵאשִׁית הייתה

אִשָּׁה

וְתִצֹּר לָהּ אֱלֹהִים

מָקוֹם בְּתוֹכָהּ

וַתֵּרֶא כִּי טוֹב .

טֶבַע אָדָם וַאֲדָמָה חָבְרוּ יַחַד עֶצֶם הֱיוֹתָהּ,

בְּעָצְמָתָהּ.

בְּרֵאשִׁית הייתה שָׁם אישה

הִיא יָצְרָה לָהּ עוֹלָם מֻפְלָא מִסְּבִיבָהּ

וִירֵא הָעוֹלָם כִּי

טוֹבָה טוֹבָה מְאֹד

 

 

אשה צלמית

תאונה

 

רגע לידתך לא זכור לי.

רגע הפרידה כן.

החזקתי בבטן,

בקצות אצבעותיי

הרגשתי דם חי.

ההגה נחבט בבטן ההרה,

שמעתי צפירות מונוטוניות

מעוצמת המכה

והסתחררתי.

מוזר,

ערפול מתוק,

מסך בהיר לסרט כהה,

הגוף החבול מגן על עצמו מפני

תחושות הכאב שבדרך,

כשההגה יוצא מכלל פעולה.

 

ואחר כך,

צפירות מונוטוניות

של מוניטורים

 

נולדנו שתינו לפני הזמן.

ואחר כך דברנו

במושגים של זמן מתוקן.

איילת ומיה שוורץ

פרידה

 

נפְרַדְתִּי מִמַּחֲשָׁבוֹת נוֹף יַלְדוּתִי,

בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר,

בְּלִי לְהַרְגִּישׁ גַּעֲגוּעַ.

דרך זגוגית חלון האוטובוס

הָעֵמֶק נִפְרַד מִמֶּנִּי,

הִרְכִּין גַּגּוֹת בָּתָּיו כְּכָל

שֶׁהִתְרַחַקְתִּי.

כְּשֶׁנִּפְרַדְתִּי ממַּחְשָׁבָת

ההאחזות בדמותי,

משתקפת בזגוגית מבטך,

כָּאַב לִי כָּל הַגּוּף יָמִים רַבִּים

וַעֲדַיִן לֹא נֶעֱלַם מִמֶּנִּי

נוֹף עֵינְךָ

לא נֶאֱלַם גּוּפִי

וְלֹא הִרְכַּנְתִּי גַּגּוֹת בֵּיתִי

כְּשֶׁהִתְרַחַקְנוּ

הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר,

לֹא הָפַכְתִּי נְצִיב שֶׁל מֶלַח,

רַק מוֹסַסְתִּי מִלִּים לָאֲבָקָה

 

 

תמונה שלך הולכת פרידה

כתיבת תגובה