את
את אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְךָ מִישֶׁהוּ לֶאֱהֹב. מִישֶׁהוּ, שֶׁיֹּאהַב אוֹתְךָ בְּסַבְלָנוּת. אַתְּ יְכוֹלָה לְהַתְחִיל לִמְצֹא, בְּעַצְמְךָ בְּסַקְרָנוּת, בְּסוֹבְלָנוּת בְּאַהֲבָה עֵת תּוּכְלִי לְגַלּוֹת עָלַיִךְ אֶת שֶׁאַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אוּלַי, לְמָשָׁל אוֹתְךָ
שבועות
שבועות בשבועות מילאתי את הטנא ביכוריי. עצות פרי, עצות סרק, ופירות של חסד.
רגע של פרידה
חי – זה מרגיש כמו זכוכית שקופה מבודדת, בלתי חדירה, בלתי עבירה, מפרידה ביננו ובין מה שהיית אתה. איך לתקשר? כבר אין הבנה אולי יש, אבל אין ידיעה. נראה שאתה שומע ואולי האותות עוברים, אני לא מצליחה לשמוע סימנים. עיניים עצומות, המערכת חיות ואתה כבר חי במחוזות אחרים.
אבא
אבא אבא אל תסתכל עלי מלמעלה, היישר מבטך חפש את עיניי מביטות אליך. שמור עליי, (כמו שרציתי חיים שלמים) שארגיש בנוכחות האדמה בי, שיעברו אותי כמוך השורשים חובקים, ושאהיה מחוזקת וזקופה כמו אבן הבזלת, חרוטה זיכרונות התפרצות געשית בעמק, מונחת מלטפת על קברך